אל-קאעידה והאסלאם הרדיקלי במזרח התיכון
תמצית הרצאתו של פרופ' עוזי רבי

ראש מכון דיין ללימודי המזרח התיכון ואפריקה באוניברסיטת תל-אביב
בערב שנערך בבית הפרקליט, ביום 22 בספטמבר 2011  לציון  ע ש ו ר   למותו של חגי שפי הי"ד בהתקפת הטרו ר על מגדלי התאומים
ביום 11 בספטמבר 2001

מתקפת הטרור של ה-11 בספטמבר, 2001 נתפסת בזיכרון ההיסטורי כאירוע חסר תקדים מבחינות רבות. בראש ובראשונה, הצליח ארגון אל-קאעידה לפגוע בבטן הרכה של ארצות-הברית ולהחריב את המקום המסמל יותר מכל את מהות המערב – זוג המגדלים המיתמרים לשמיים.

אולם חרף תחושת הניצחון בה התבשם הארגון לאחר המתקפה על מגדלי התאומים, במובן מסוים שיקפו אירועי ה-11 בספטמבר את תחושת חוסר האונים, ואפשר לומר אף את נקודת השפל, של ארגון אל-קאעידה. לאורך המאה העשרים ראה אל-קאעידה ב"מדינה הערבית" פרי יציר של המערב, ומיצב עצמו כארגון על-מדינתי שתפקידו להוביל את החברות האסלאמיות למצב שבו הן מדיחות את "שליטי המערב", קרי, את שליטי מדינות ערב השונות הפועלים בחסות המערב ונענים למצוותיו. בשלב הבא, שאף הארגון לסלול את הדרך לכינונן של חברות המונחות על-פי ההלכה האסלאמית ודוחות בשאת נפש את המערב וערכיו.

לפיכך, ניתן לראות באירועי ה-11 בספטמבר משום הודאה של הארגון בכך שאין בכוחו לשנות את פני המציאות, ועל כן בחר להסיט את הדגש לליבוי המתחים הקיימים בקווי-התפר הציוויליזטוריים. על כך מעידים דברי בן-לאדן שהופנו לאזני למערב, שעה שניסה להסביר את הסיבה מאחורי הפיגועים: "היום אנו באים עמכם בחשבון על עוול שביצעתם לפני 81 שנים", אמר, בהצביעו על חלוקת מפת המזרח התיכון למדינות במסגרת הסכמי סייקס-פיקו בתום מלחמת העולם הראשונה. 

חיסולו של בן-לאדן היווה מכה מוחצת מבחינה מוראלית ומעשית לארגון אל-קאעדה, עד כדי כך שרבים חשו כי לכתו של המנהיג מסמל גם את קיצו של הארגון. ואולם דומה כי השאלה המרכזית בתקופה שלאחר בן-לאדן איננה האם ימשיך ארגון אל-קאעידה להתקיים, שכן אין מדובר בארגון הנשען על דמותו של מנהיג כריזמטי אחד, ואף לא בארגון הנלחם על טריטוריה ומקדש אדמה. אל-קאעידה הוא בראש ובראשונה רעיון, ועל כן כל עוד נותר המזרח התיכון במתכונת הקיימת של מדינות לאום וכל עוד קיימת מידה של חיכוך בינו לבין המערב, תישאר סיבת הקיום של הארגון בעינה. לפיכך, השאלות העיקריות שצריכות להישאל בעניין אל-קאעידה כיום הן עד כמה ניתן להסיט לשוליים את אנשי הזרם הרדיקלי הקיצוני המערערים את יציבות האזור, ועד כמה ניתן יהיה למנוע את חדירתם לזירה הפוליטית במדינות ערב המרכזיות.

באירועי האביב הערבי שהתרגשו על המזרח התיכון בחודשים האחרונים בולט היעדרו של ארגון אל-קאעידה. המציאות החדשה, שבה קמים צעירים, אוכלוסיות שונות ומגוונות וחברות אזרחיות ונוטלים את גורלם בידם באופן בלתי אלים, הנחיתה מכה קשה לנרטיב של הארגון ולכל מה שהטיף לו, עד כדי כך שחלק מהחוקרים הסיקו כי האיום הגדול ביותר הניצב בפני ארגון אל-קאעידה כיום טמון באובדן הרלוונטיות שלו. לפיכך, המסקנה המתבקשת היא שאם רוצה אל-קאעידה להמשיך ולהתקיים, עליו ליצור קווי מתח חדשים ולעורר מחדש את אלו הקיימים. ואכן, דומה כי זהו ההיגיון מאחורי ניסיונותיו של הארגון לחדור למדינות כושלות כדוגמת עיראק ואפגינסתאן, ולאחר שבמדינות אלו הוא הוכה ונחבל, לחפש יעדים חדשים ביניהם סומליה ותימן. 

מנגד, נשמעים קולותיהם של דוברים ומנהיגים מטעם ארגון אל-קאעידה, ביניהם אימן אל-זואהירי ואנואר אל-עולקי, הטוענים כי עצם נפילתם בזה אחר זה של רודני המזרח התיכון מסמלת תפנית חיובית עבור הארגון. בראייתם, מהווים המאורעות האחרונים שלב נוסף במאבק ארוך הטווח שהארגון נטל לעצמו, מאבק שאמנם מחייב סבלנות היסטורית רבה, אך בסופו מובטחת הצלחה.